אני זוכרת איך לפני ארבע שנים, כשחיפשנו גן לגדולה שלי ונחשפנו בפעם הראשונה למילים כמו ״מונטסיורי״, ״אנתרופוסופי״ ו״חינוך וולדרוף״, ניסיתי להבין מה יותר מתאים לה ולנו כמשפחה ומהר מאוד מצאתי את עצמי מוצפת ומבולבלת. הרי סך הכל שתי הגישות מציעות משהו מאוד יפה, אבל שתיהן גם כל כך שונות.. אז קודם כל, מניסיון אישי וגם כמדריכת הורים, ההמלצה שלי היא תמיד להתחיל מלהתבונן בילד שלכם. בצרכים שלו, בקצב שלו, בעדינות או הסקרנות שהוא מביא איתו לעולם. מה שמתאים לאחד לא תמיד יתאים לאחר, וסטנדרטי

הגישה ההיקשרותית התפתחותית מציבה את הקשר בין ההורה לילד כבסיס להתפתחות בריאה ומזמינה אותנו לאמץ דרך הסתכלות אחרת ולהבין את הצרכים מאחורי ההתנהגות, להתאים ציפיות לבשלות של הילד, ולהוביל בבירור ובלב רך מתוך קשר. כדי להבין את הגישה, כדאי לחזור רגע להתחלה, אל ג'ון בולבי - פסיכיאטר ילדים בריטי שנחשב לאבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית.  בולבי היה מהראשונים שטענו, באמצע המאה ה-20, שהקשר הרגשי בין הילד לדמות המטפלת העיקרית שלו (לרוב ההורה) הוא לא רק חשוב, אלא קריטי להתפתחו

לגדל ילד רגיש זה יכול להיות מאתגר. זו חוויה של ללוות ילד שמרגיש הכול  בעוצמה: שמחה, עלבון, התרגשות, אכזבה. שנפגע ממילה קטנה, נבהל מרעש פתאומי, או זקוק לזמן כדי להתרגל לשינוי. וכשאנחנו רואים כמה העולם יכול להיות מציף עבורו, הלב שלנו נדרך. הנטייה הראשונית שלנו כהורים היא לרצות ״לחזק״ את הילד שלנו, ללמד אותו לא להתרגש מכל דבר, לנסות להקשיח אותו כדי שיתמודד טוב יותר עם העולם ולא יישבר מכל דבר קטן. אבל חוסן רגשי לא אומר להיות חזק כל הזמן  - אלא לפתח את היכולת להתאושש מנפילות ולהתמ

ילדים עשויים לסרב להתרחץ עם הורה אחד ולדרוש שרק ההורה השני ילווה אותם. הם יכולים להתעקש שרק הורה מסוים ישכיב אותם לישון, ירגיע אותם...