כדי להבין את הגישה ההיקשרותית - התפתחותית, כדאי לחזור רגע להתחלה, אל ג'ון בולבי - פסיכיאטר ילדים בריטי שנחשב לאבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית.  בולבי היה מהראשונים שטענו, באמצע המאה ה-20, שהקשר הרגשי בין הילד לדמות המטפלת העיקרית שלו (לרוב ההורה) הוא לא רק חשוב, אלא קריטי להתפתחות בריאה.  מתוך מחקרים, תצפיות וניסיון קליני, הוא ניסח את ההבנה שכולנו זקוקים לבסיס בטוח ולחוף מבטחים  - קשר שממנו אפשר לצאת אל העולם ולחזור אליו כשצריך נחמה או מנוחה. על התשתית הזו נבנתה

יש רגעים שהילדים שלנו אומרים לנו דברים שמרגישים לנו ממש חסרי כבוד - ״את קקי״, ״אני רוצה אמא אחרת״, ״את טיפשית״, ״את לא תחליטי עלי״....

ילדים עשויים לסרב להתרחץ עם הורה אחד ולדרוש שרק ההורה השני ילווה אותם. הם יכולים להתעקש שרק הורה מסוים ישכיב אותם לישון, ירגיע אותם...