הינתקות מגוננת

אתם מכירים את "אמא, אני לא אוהב אותך"?

איזה כואב זה לספוג דחייה מהילדים שלנו.

הייתה תקופה שאמא שלי הייתה שומרת על הבן הקטן שלי בבקרים.

ואני זוכרת את עצמי מגיעה לקחת אותו - מתגעגעת, שמחה לראות אותו -

והוא? לא רצה לבוא.

לפעמים אפילו לא הסתכל עליי.

ואם ניסיתי לגשת, הוא היה בוכה, צועק, פשוט דוחה אותי.

זה היה מבלבל, ולפעמים אפילו מעליב. 

אבל ידעתי מתחת להתנהגות הזו לא היה חוסר קשר - היה שם קשר שפגש כאב.

הינתקות מגוננת מתרחשת כשילד חווה פרידה שהייתה גדולה או קשה מדי עבורו.

זה יכול להיות פרידה פיזית – כמו גן, מילואים, או נסיעה ממושכת.

וזה יכול להיות גם פרידה רגשית - כשאנחנו עמוסים, טרודים, פחות נוכחים באמת.

וכשהלב נפגע, הוא מגן על עצמו.

עוטה שיריון ומאבד מהרכות שלו.

אבל הילד לא מפסיק להזדקק לנו - הוא פשוט מפסיק להראות את זה.

הוא נסגר, מתרחק, משתתק, דוחה - לא כי לא אכפת לו, אלא כי זה כואב מדי להרגיש.

שאלתי אותו אם הוא התגעגע אלי והוא התחיל לבכות.

הוא הצליח לפגוש בכאב. התחבקנו, הוא בכה והלב התרכך חזרה.

אבל לא תמיד זה כזה פשוט. לפעמים רק עצם הניסיון שלנו לגעת ברגש שעומד מאחורי הדחיה יכול להעלות את המגננה עוד יותר.ֿ

כשזה קורה, אין טעם ללחוץ.

אי אפשר להכריח ילד להיפתח.

אבל אפשר להישאר לידו, בעדינות, בלי דרישה.

לתת לו להרגיש שהקשר עדיין כאן, מחכה לו, גם כשהוא עוד לא מוכן להתקרב.

ונקודה אחרונה - גם אנחנו, ההורים, יכולים לחוות הינתקות מגוננת.

לפעמים אנחנו נעלבים מהילדים שלנו, מתכווצים מהתגובה שלהם ועוטים שריון בעצמנו.

זה קורה לכולנו.

יותר קל לנו לכעוס מאשר להרגיש פגועים.

ורוב מאבקי הכוח קורים בדיוק שם - כששני הצדדים נסגרים, כל אחד והמגננה שלו.

מה שחשוב הוא לשים לב שאנחנו לא נתקעים שם.

שאנחנו זוכרים לחזור להסתכל על הילדים בעיניים טובות, שאנחנו לוקחים בחשבון את חוסר הבשלות שלהם ושהאחריות על חידוש הקשר היא אצלנו.

כי כדי לייצר היקשרות עמוקה עם הילדים שלנו אנחנו צריכים לב רך. גם שלנו וגם שלהם ❤️