אני זוכרת איך לפני ארבע שנים, כשחיפשנו גן לגדולה שלי ונחשפנו בפעם הראשונה למילים כמו ״מונטסיורי״, ״אנתרופוסופי״ ו״חינוך וולדרוף״, ניסיתי להבין מה יותר מתאים לה ולנו כמשפחה ומהר מאוד מצאתי את עצמי מוצפת ומבולבלת. הרי סך הכל שתי הגישות מציעות משהו מאוד יפה, אבל שתיהן גם כל כך שונות.. אז קודם כל, מניסיון אישי וגם כמדריכת הורים, ההמלצה שלי היא תמיד להתחיל מלהתבונן בילד שלכם. בצרכים שלו, בקצב שלו, בעדינות או הסקרנות שהוא מביא איתו לעולם. מה שמתאים לאחד לא תמיד יתאים לאחר, וסטנדרטי

הגישה ההיקשרותית התפתחותית מציבה את הקשר בין ההורה לילד כבסיס להתפתחות בריאה ומזמינה אותנו לאמץ דרך הסתכלות אחרת ולהבין את הצרכים מאחורי ההתנהגות, להתאים ציפיות לבשלות של הילד, ולהוביל בבירור ובלב רך מתוך קשר. כדי להבין את הגישה, כדאי לחזור רגע להתחלה, אל ג'ון בולבי - פסיכיאטר ילדים בריטי שנחשב לאבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית.  בולבי היה מהראשונים שטענו, באמצע המאה ה-20, שהקשר הרגשי בין הילד לדמות המטפלת העיקרית שלו (לרוב ההורה) הוא לא רק חשוב, אלא קריטי להתפתחו

לגדל ילד רגיש מאוד זו חוויה עוצמתית. הרגשות שלהם חזקים, הדרישות שלהם גבוהות, והתגובות שלהם לפעמים נראות לא פרופורציונליות. אתם נותנים את כל כולכם, ועדיין לפעמים זה לא מרגיש מספיק. אם זה נשמע מוכר, ייתכן שהילד שלכם נולד עם רגישות גבוהה  - תכונה מולדת המאפיינת כ-20% מהילדים, וגורמת להם לקלוט ולעבד את העולם בעוצמה רבה יותר. אז איך מזהים ילד רגיש? איך אפשר לעזור לו? ואיך הופכים את הרגישות הזו לכוח? מהי רגישות גבוהה ולמה היא מתרחשת? נתחיל מזה שרגישות גבוהה היא לא הפרעה, לא לקות בו

מכירים את זה שיש ימים שבהם זה מרגיש שהילדים פשוט לא מרוצים משום דבר? הם מקטרים, נאנחים, נגררים אחרינו ומתלוננים על כל דבר בטון מתמשך ומתייפח ומשפטים שנמרחים כמו מסטיק - "אבל אמאאאא!", "זה לאאא הוגן!", "אני לא יודעעע איך!". כל בקשה קטנה הופכת לסאגה מתישה, וכל ניסיון שלנו להרגיע או לפתור את הבעיה - לא באמת עובד. התגובה האינסטינקטיבית שלנו? "תדבר יפה", "די להתבכיין", "אם אתה רוצה משהו - תגיד כמו שצריך". אבל אם נקשיב מעבר לטון המתבכיין, נגלה שהתבכיינות היא לא הבעיה - היא רק הסימפ

יש בכלל דבר כזה גבולות בגישה ההיקשרותית?!  כהורים התפקיד שלנו הוא לתת לילדים שלנו אהבה ללא תנאי, אבל בואו לא נתבלבל, זה ממש לא אומר שלא...

הילד מסתובב עם מוצץ ופתאום מסביב כולם מתחילים להעיר? הגננת רומזת שזה הזמן להיפרד? רופא השיניים אומר שזה משפיע על הלסת? ובתוך כל הרעשים...

יש רגעים שהילדים שלנו אומרים לנו דברים שמרגישים לנו ממש חסרי כבוד - ״את קקי״, ״אני רוצה אמא אחרת״, ״את טיפשית״, ״את לא תחליטי עלי״. ובאופן אוטומטי אנחנו נעלבים, אולי אפילו כועסים. אנחנו משקיעים, אוהבים, נותנים כל כך הרבה - ופתאום משפט אחד מצליח לערער אותנו. אבל אם נצליח לעצור רגע לפני שאנחנו מגיבים מתוך העלבון, נוכל לגלות את הסיפור שמסתתר מאחורי ההתחצפות. להסתכל על מה שיושב מתחת להתנהגות כשילד עונה בחוצפה, לרוב זה יהיה מתוך סערת רגשות פנימית. ילדים צעירים לא תמיד יודעים לספר

הילד נגמל ממוצץ ועבר למצוץ את האצבע? הילדה כבר בת 7 ועדיין עם האצבע בפה?  הדאגה שלכם לגמרי מובנת - מבחינה חברתית, אסתטית, וגם בהתייחס...

כמה פעמים הרגשתם שמשהו עובר על הילד שלכם? שהוא סוער, מתפרץ, נעלב בקלות, או דווקא נסגר ומתכנס, ולא ידעתם מאיפה להתחיל? במצבים כאלה, הרבה...

אתם מכירים את "אמא, אני לא אוהב אותך"? איזה כואב זה לספוג דחייה מהילדים שלנו. הייתה תקופה שאמא שלי הייתה שומרת על הבן הקטן שלי בבקרים....

לגדל ילד רגיש זה יכול להיות מאתגר. זו חוויה של ללוות ילד שמרגיש הכול  בעוצמה: שמחה, עלבון, התרגשות, אכזבה. שנפגע ממילה קטנה, נבהל מרעש פתאומי, או זקוק לזמן כדי להתרגל לשינוי. וכשאנחנו רואים כמה העולם יכול להיות מציף עבורו, הלב שלנו נדרך. הנטייה הראשונית שלנו כהורים היא לרצות ״לחזק״ את הילד שלנו, ללמד אותו לא להתרגש מכל דבר, לנסות להקשיח אותו כדי שיתמודד טוב יותר עם העולם ולא יישבר מכל דבר קטן. אבל חוסן רגשי לא אומר להיות חזק כל הזמן  - אלא לפתח את היכולת להתאושש מנפילות ולהתמ

ילדים עשויים לסרב להתרחץ עם הורה אחד ולדרוש שרק ההורה השני ילווה אותם. הם יכולים להתעקש שרק הורה מסוים ישכיב אותם לישון, ירגיע אותם...