מציצת אצבע - למה זה קורה ואיך נגמלים?

הילד נגמל ממוצץ ועבר למצוץ את האצבע? הילדה כבר בת 7 ועדיין עם האצבע בפה? 

הדאגה שלכם לגמרי מובנת - מבחינה חברתית, אסתטית, וגם בהתייחס להתפתחות הלסת ומבנה השיניים.

אבל לפני שממהרים לנסות לגמול, חשוב להבין מה באמת קורה שם -

מציצת אצבע (כמו גם מוצץ) היא דרך של הגוף להתווסת ולהירגע.

זו פעולה לא מודעת, שמרגיעה את מערכת העצבים ולכן גם לא נעלמת עם הסברים או שכנועים.

זה אולי נראה כמו הרגל פשוט, אבל בפועל זה מנגנון הרגעה עמוק, שהילד נעזר בו כשמשהו בפנים לא שקט.

אז מה כן אפשר לעשות?

לא לתת למציצה של האצבע לבוא על חשבון הקשר

כשהמציצה מעוררת אצלנו תסכול ואנחנו מעירים שוב ושוב או מתרחקים - עלול להיווצר ריחוק דווקא ברגעים שבהם הילד הכי זקוק לקרבה.

במקום להתמקד בהרגל עצמו, נרצה לבדוק איך אפשר להפחית גורמי סטרס, לשחרר את ההתעסקות סביב המציצה, וליצור יותר רגעים של חיבור יומיומי.

וויסות הדדי דרך הקשר

ילדים לא יודעים איך לווסת את עצמם לבד, הם לומדים לווסת את עצמם דרך הקשר איתנו.

ככל שנצליח להציע להם יותר הזדמנויות לוויסות משותף (כמו מגע, חיבוקים, ישיבה יחד, נשימה), כך גם תקטן התלות באצבע.

לא צריך לבקש מהם להפסיק את המציצה אלא פשוט לגשת אליהם ברוך, בזמן שהם מוצצים, ולהציע את הקרבה שלנו. ולאט לאט הם ילמדו שאפשר להישען עלינו כשקשה.

לתת מקום לדמעות

גם מוצץ וגם אצבע בולמים בכי ומעמעמים רגשות.

אבל הדמעות הן חלק חשוב מהיכולת של ילדים לעבד, להסתגל ולהירגע באמת.

נרצה לעזור להם לבכות ולהתאבל, כי זה מה שמרפא באמת מבפנים.

הבכי יכול להגיע לפעמים על הדברים הכי קטנים ושוליים כביכול, כאלה שלא תמיד נבין מה יש לבכות עליהם. אבל כשאנחנו נותנים לדמעות לצאת, בלי למהר להסיח, לשכנע, לפתור או לעצורֿ, אנחנו מלמדים את הילד שזה בסדר להרגיש.

וכשיש אישור להרגיש - יש פחות צורך להיעזר באמצעים אחרים כדי להדחיק או להרגיע.

זה תהליך. והוא לוקח זמן.

כמו בכל תהליך רגשי, אין קיצורי דרך.

אבל כשמתבוננים על הצורך האמיתי שמסתתר מאחורי ההתנהגות ומתחילים לגעת בו - משהו מתחיל להשתנות.