גמילה ממוצץ - איך נפרדים נכון מהמוצץ?

הילד מסתובב עם מוצץ ופתאום מסביב כולם מתחילים להעיר?

הגננת רומזת שזה הזמן להיפרד?

רופא השיניים אומר שזה משפיע על הלסת?

ובתוך כל הרעשים האלה גם אתם פתאום תוהים לעצמכם אם הוא לא כבר גדול מידי?

איך יודעים אם הילד באמת מוכן להיפרד מהמוצץ? ואיך עושים את זה בצורה רגישה שמכבדת אותו?

למה ילדים נצמדים למוצץ?

קודם כל חשוב שנבין שעבור ילדים מוצץ הוא הרבה מעבר להרגל - הוא סוג של ״משתיק״ לרגשות. הוא עוזר להם לעמעם הצפה ולהרגיע את המערכת כשהרגשות שלהם גדולים מדי.

לכן כשמנסים להגביל אותו או לגמול, מה שעולה זה לא רק הקושי מהפרידה ממנו, אלא גם רגשות אחרים שנשמרו בפנים (תסכול, עייפות, עצב) שהמקור שלהם בדרך כלל הוא אתגרים שהילד התמודד איתם במהלך היום ועכשיו צפים החוצה.

הילד בעצם נפרד מהדרך שהיתה לו הכי זמינה לוויסות. ומכאן שיש לנו תפקיד מאוד חשוב בתהליך הריגשי הזה והוא לעזור לו ללמוד דרכים נוספות להירגע.

וויסות הדדי

ילדים צעירים לא יודעים לווסת את עצמם לבד, הם עדיין לא בשלים לכך, ולכן הם זקוקים לדמות היקשרותית, משמעותית ומווסתת שתעזור להם ותהווה מעין ווסת חיצוני עבורם. דרך הוויסות ההדדי הם בעצם לומדים איך להתווסת ובונים את היכולת לוויסות עצמי להמשך החיים שלהם.

וויסות זה נושא מאוד רחב שאפשר לעשות עליו הרצאה שלמה, אבל העיקרון החשוב ביותר הוא שאי אפשר לווסת ולהרגיע את הילדים שלנו כשאנחנו בעצמנו לא רגועים.

לכן זה מאוד חשוב שלא ניבהל מהרגשות שלהם ומאיך שהם יוצאים החוצה. זה לא אומר שנקבל כל התנהגות שלהם - אבל כן נשנה את הפרשנות שלנו ונבין שאם עכשיו קשה עם הילד שלנו, זה אומר שקשה לו. ומכאן כבר תהיה לנו את היכולת גם להגיב בצורה יותר מווסתת.

איך זה נראה בפועל?

נוכחות. קול רגוע. קשר עין. חיבוק.

מדובר ביכולת שלנו להיות שם איתם כשהם בוכים או כועסים, בלי לנסות לתקן או לשנות את המצב ובלי לצאת מוויסות בעצמנו.

כשאנחנו נשארים מווסתים, המערכת הלימבית של הילד (מרכז הרגש) מקבלת איתות - ״יש פה מישהו, זה בטוח, אפשר להירגע״.

מתי זה זמן טוב לגמילה מהמוצץ?

ברגע שאנחנו מבינים שמדובר בתהליך ריגשי ושאנחנו בעצם רוצים ללמד את הילד שלנו איך הוא יכול להירגע דרך הקשר איתנו, אנחנו יכולים להבין שהפרידה ממוצץ היא לא עניין של גיל או החלטה שלנו ההורים על יום כזה או אחר - היא עניין של קשר, ושל פניות שלנו ההורים לתהליך.

נרצה לשאול את עצמנו כמה שאלות לפני שנחליט להתחיל את התהליך:

• האם זו תקופה רגועה יחסית בבית?

• האם יש שינויים נוספים שקורים בבית ועלולים להציף את הילד יותר מידי (אח חדש, מעבר דירה, אבא במילואים וכו׳)?

• עד כמה הילד צמוד למוצץ?

• האם הוא יודע לפנות אלינו כשקשה לו, או שהמוצץ הוא המרגיע הבלעדי?

• האם אנחנו פנויים רגשית ללוות את הילד שלנו ולהכיל את הקושי שלו בתהליך?

• 
  

כשהמערכת מוצפת, אצלנו או אצלם - שווה לחכות.

אם הילד צמוד חזק למוצץ ולא מגיע אלינו לנחמה - חשוב שנתחיל לקחת חלק בוויסות שלו עוד לפני שנתחיל את הפרידה מהמוצץ. לדוגמא, אם הילד מקבל מכה ומבקש את המוצץ - נשאר איתו וננחם אותו ביחד עם המוצץ. ניקח חלק בתהליך ונשדר לילד שלנו שהוא יכול לסמוך עלינו.

ובמקביל - נחזק את הקשר שלנו איתו על מנת לחזק את הבסיס שעליו ייבנה כל תהליך הגמילה. נחזק את שורשי ההיקשרות, נשתמש בהמון קשר עין, מגע, תלות, וניצור בית שבטוח להרגיש בו את כל הרגשות.

ברגע שאנחנו מרגישים שהתנאים הסביבתיים מרגישים לנו נכונים, שהקשר שלנו עם הילד מהווה מקום בטוח, שהוא מוכן להיתמך בנו, שהוא מחפש אצלנו נחמה - אז אפשר להתחיל.

איך עושים את זה בפועל?

את הפרידה מומלץ לעשות באופן הדרגתי - להחליט על שעות מסויימות ביום שבהן אין מוצץ ולאט לאט עם הזמן, ותוך כדי שאנחנו מוודאים שהילד לא מוצף מידי מהתהליך, אפשר להגדיל את כמות הזמן עד לפרידה מוחלטת.

חשוב שנשתדל ליצור סביבה מרגיעה, בלי הרבה גירויים והצפות, ונשתדל גם אנחנו לשמור על רוגע ולא לשדר לחץ במהלך היום, על מנת שהילד פחות ירגיש את הצורך במוצץ. לעזור לו לייצר חוויה של הצלחה.

ומה אם הגבלנו את המוצץ לשעות מסויימות ובכל זאת הילד נכנס לנטנטרום ומבקש אותו?

מהניסיון שלי, זה מאוד חשוב לשמור על גמישות ולא להיכנס למאבקי כוחות.

אם התחלנו את התהליך וגילינו שהילד מוצף מידי או שלנו כהורים אין את היכולת להכיל את הקושי שלו בשלב הזה - אפשר, ואפילו מומלץ, לעצור ולחשב מסלול מחדש.

אם הזמנו אלינו אורחים והילד מוצף ומתחנן למוצץ ואין לנו את הפנאי לתמוך בו שם - אפשר, ואפילו רצוי, להתגמש. זה לא אומר שום דבר על המשך תהליך הגמילה. תזכרו - אנחנו לא יכולים לצפות מהילד שלנו לווסת את עצמו.

אם הילד כבר עשה התקדמות ופתאום נצמד חזרה למוצץ - שווה לבדוק מה עוד קורה בחיים שלו או שלנו. מה מציף אותו שגורם לו להיצמד אליו חזרה. בעצם להסתכל על שורש הבעיה, ולא רק לנסות לפתור את הסימפטום.

איך נעזור להם להתווסת?

כשהמוצץ יוצא מהתמונה, רגשות שלא קיבלו מקום קודם לכן פתאום מתחילים לצוף.

חשוב לאפשר לילדים לבכות - פשוט להיות שם, בלי למהר להשתיק, עם חיבוק או נוכחות שקטה. זו הדרך הטובה ביותר להסתגלות למצב החדש. 

כמו כן, ננסה לעזור להם לפרוק תסכולים גם דרך הגוף - משחקים שכוללים תנועה ואגרסיה מותאמת (כמו קפיצות, משיכות, דחיפות רכות, בנייה והריסה של מגדל קוביות) יכולים לעזור מאוד. אני ממש ממליצה לשלב אותם באופן קבוע כדי שהרגשות ימצאו דרך החוצה לפני שהם מציפים מידי.

חשוב לא להיבהל

גמילה ממוצץ יכולה להביא איתה לא מעט סערות - יותר בכי, תסכולים, טנטרומים, קשיים בהרדמה או בפרידות. פשוט כי הרגשות שהמוצץ עמעם עד עכשיו - פתאום מבקשים מקום.

וזה מעולה! אנחנו רוצים שהילדים שלנו יבטאו את הרגשות שלהם ולא ישמרו אותם בפנים. 

תזכרו שהתפקיד שלנו הוא לא למהר לתקן, אלא פשוט להיות שם עבורם.

להחזיק, לראות את הקושי, לנחם.

והכי חשוב - לא להיבהל ולסמוך על הקשר שלנו איתם.