הגישה ההיקשרותית - מהי ואיך היא רואה את הילד וההורה

הגישה ההיקשרותית התפתחותית מציבה את הקשר בין ההורה לילד כבסיס להתפתחות בריאה ומזמינה אותנו לאמץ דרך הסתכלות אחרת ולהבין את הצרכים מאחורי ההתנהגות, להתאים ציפיות לבשלות של הילד, ולהוביל בבירור ובלב רך מתוך קשר.

כדי להבין את הגישה, כדאי לחזור רגע להתחלה, אל ג'ון בולבי - פסיכיאטר ילדים בריטי שנחשב לאבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית. 

בולבי היה מהראשונים שטענו, באמצע המאה ה-20, שהקשר הרגשי בין הילד לדמות המטפלת העיקרית שלו (לרוב ההורה) הוא לא רק חשוב, אלא קריטי להתפתחות בריאה. 

מתוך מחקרים, תצפיות וניסיון קליני, הוא ניסח את ההבנה שכולנו זקוקים לבסיס בטוח ולחוף מבטחים - קשר שממנו אפשר לצאת אל העולם ולחזור אליו כשצריך נחמה או מנוחה.

על התשתית הזו נבנתה גם הגישה ההיקשרותית־התפתחותית של ד"ר גורדון ניופלד, פסיכולוג קליני קנדי המתמחה בהתפתחות ילדים ונוער, שהקדיש את חייו לחקר הקשר שבין הורות, התפתחות ורגש. הוא נחשב לאחד ההוגים הבולטים בעולם בתחום גידול ילדים בגישה מבוססת התקשרות, ותרם המון להפיכת התאוריה של בולבי לגישה מעשית וברורה להורים, אנשי חינוך ומטפלים.

מדובר בגישה עמוקה, שקשה לתאר את כולה בפוסט אחד, אבל יש לה כמה מאפיינים מרכזיים שחשוב להכיר.

הקשר בין ההורה והילד הוא במרכז

הגישה ההיקשרותית-התפתחותית מבוססת על ההבנה שקשר בטוח ועמוק עם ההורה הוא תנאי בסיסי להתפתחות של הילד - רגשית, חברתית וקוגניטיבית. ילדים זקוקים למבוגר אחד לפחות שיהווה עבורם עוגן יציב, מישהו שיוכלו להישען עליו רגשית, במיוחד במצבי קושי.

ילדים הם יצורים לא בשלים 

הגישה ההיקשרותית-התפתחותית עוזרת לנו לדעת למה ניתן לצפות מהילדים שלנו בכל שלב ולהגיב בהתאם לבשלות שלהם - במקום ציפיות לא מותאמות שמובילות לתסכול.

למשל, ילד בן 3 שחוטף מאחיו הצעיר את הצעצוע, לא יכול להחזיק בראש גם את הרצון החזק בצעצוע וגם את האהבה שלו לאח שלו. המוח שלו פשוט לא מפותח מספיק בשביל לנהל אינטגרציה מהסוג הזה.

לחפש פיתרון מהשורש ולא רק לכבות את הסימפטום

הגישה שמה דגש על התבוננות עמוקה בילדים שלנו ומזמינה אותנו לעצור רגע לפני שאנחנו מנסים לתקן את ההתנהגות שלהם.

במקום לשאול "מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהוא יפסיק?"

נשאל "מה קורה פה בעצם? מה ההתנהגות מספרת לנו?"

ההורה הוא כמו גַנָן במקום פַסָל

התפקיד שלנו כהורים בגישה ההיקשרותית-התפתחותית הוא לא לעצב או לפסל את האישיות של הילדים שלנו, אלא לספק להם את התנאים לצמיחה כדי שיוכלו לממש את הפוטנציאל שטמון בהם.

קצת כמו גנן שמטפח את הגינה שלו - הוא לא מנסה לשנות את הצבע של הפרח או את הצורה שלו, אלא דואג שהאדמה, המים והשמש יהיו בדיוק מה שהוא צריך כדי לפרוח.

כך למשל, ילד ביישן שלא רץ ומתחבר עם כל אחד אינו זקוק לדחיפה ״להיפתח״ או ״להיות יותר חברותי״. במקום לנסות לשנות אותו, הגישה מזמינה אותנו להבין את הקצב שלו, להעניק לו ביטחון, ולחכות לבשלות שתגיע כשהוא יהיה מוכן.

בניגוד לדעה הרווחת - זו לא גישה חסרת גבולות

הרבה הורים שומעים על הגישה ההיקשרותית-התפתחותית וחושבים שהיא מדברת על ״לשחרר״, ״לוותר״, ״לתת להם לעשות מה שהם רוצים״.

אז נכון, הגישה מביאה הרבה רכות וחום לקשר, אבל היא מדברת גם על הובלה ועל אחריות הורית.

על זה שהילדים שלנו צריכים אותנו חזקים, ברורים, עם גבולות - וגם עם לב רך ופתוח.

היא מלמדת אותנו איך להנהיג מתוך קשר, לא מתוך כוח.

חשוב להבין שהגישה ההיקשרותית היא לא שיטה או מתכון ובמובן הזה היא שונה מהרבה גישות הורות אחרות.

להיות הורה היקשרותי זה בעצם לאמץ דרך הסתכלות.

זו בחירה להיות סקרניים ולא שיפוטיים.

זה לשאול, להתבונן, להבין. ולבנות מערכת יחסים שנותנת ביטחון לילדים שלנו ❤️