מונטסיורי או אנתרופוסופי - יתרונות, חסרונות וההבדלים

אני זוכרת איך לפני ארבע שנים, כשחיפשנו גן לגדולה שלי ונחשפנו בפעם הראשונה למילים כמו ״מונטסיורי״, ״אנתרופוסופי״ ו״חינוך וולדרוף״, ניסיתי להבין מה יותר מתאים לה ולנו כמשפחה ומהר מאוד מצאתי את עצמי מוצפת ומבולבלת. הרי סך הכל שתי הגישות מציעות משהו מאוד יפה, אבל שתיהן גם כל כך שונות..

אז קודם כל, מניסיון אישי וגם כמדריכת הורים, ההמלצה שלי היא תמיד להתחיל מלהתבונן בילד שלכם. בצרכים שלו, בקצב שלו, בעדינות או הסקרנות שהוא מביא איתו לעולם. מה שמתאים לאחד לא תמיד יתאים לאחר, וסטנדרטים וערכים של משפחה אחת לא תמיד יהיו תואמים למשפחה אחרת, ולכן אני גם תמיד ממליצה לקחת המלצות בערבון מוגבל.  

מעבר לזה, חשוב להבין שבכל גישה יש הרבה מקום לאיך שהמבוגרים מיישמים אותה בפועל. ולכן, אחרי שקראתם, חקרתם והבנתם לאיזו גישה אתם מתחברים - חשוב לראות את הגן / בית הספר והצוות ולשמוע את האני מאמין שלהם, את איך הם רואים את הגישה, איך הם מתמודדים בסיטואציות שונות, לבקש להגיע ולראות את הגן בזמן פעילות, ולהרגיש את החיבור אליהם. 

אז מה ההבדלים בין הגישות ומה כדאי לבדוק לפני שבוחרים?

הגישה המונטסורית

הרבה הורים מכירים את המושג מונטסורי דרך משחקי עץ ולמידה עצמאית, אבל במקור הגישה היא הרבה יותר עמוקה. היא מדגישה את המשיכה הפנימית של הילד ואת היכולת שלו ללמוד מתוך סקרנות טבעית. במקום “להניע” את הילד, מונטסורי מבקשת להנגיש את הסביבה כך שהילד יוכל להצליח לבד, אבל תמיד בתוך קשר, ליווי ותלות בריאה במבוגר.

וכאן המקום שבו לפעמים נוצרת החמצה - יש מסגרות שמפרשות עצמאות כ״לא לעשות בשביל הילד את מה שהוא כבר יודע״, והיישום הופך לנוקשה וקר. אבל עצמאות אמיתית נבנית רק מתוך תלות בטוחה, מתוך קשר ולא מתוך ״אתה כבר יודע לעשות את זה לבד״.

לכן חשוב לבדוק את ״האני מאמין״ של הצוות, את ההכשרה שלהם ואת האופן שבו הם מבינים עצמאות ורגישות. איך הם מדברים עם הילדים? האם הם אוספים אותם אליהם? האם הם מגיבים ברכות כשמשהו קשה להם? 

הגישה האנתרופוסופית / ולדורף

הגישה האנתרופוסופית שונה מאוד במהותה - היא מבקשת לשמור על עולמו הפנימי של הילד ולהרחיב את מרחב הדמיון שלו, מתוך האמונה שפעילות קוגניטיבית מוקדמת מדי עלולה לבוא על חשבון התפתחות רגשית עמוקה.

במסגרות אנתרופוסופיות לא תמצאו משחקים קוגניטיביים, פאזלים, תרגילי צורות או אותיות. במקום זה תמצאו סיפורי פיות וגמדים, מלאכות, בישול, גינת ירק וחזרתיות (ריתמוס) שבאה ליצור מרחב שנותן ביטחון. הדגש הוא בעצם על התהוות, על נביעה פנימית של הילד, ועל ניסיון לשמור על הילדות עצמה. המרחב בגן או בכיתה נעים, רגוע, עם תאורה חמה ודגש על כמה שפחות גירויים, מה שמאוד משמעותי כשמדובר בילדים רגישים.

בנוסף, הקהילה סביב הגנים ובתי הספר לרוב גם שומרת על סוג של ״בועה״ - טלפונים לילדים רק בגילאים מאוחרים, ימי הולדת בקבוצות וברוח הגישה, פחות חטיפים וממתקים, פחות מסכים בבית.. וחשוב לשים לב לזה כי לא תמיד האמונות האלה מתאימות לכל משפחה.

וגם כאן, חשוב לשאול את עצמכם האם זה מתאים לילד שלכם. יש ילדים שהמלאכות לא יגעו בהם, וילדים מחוננים שעלולים לחוות תסכול משמעותי בתקופה שבה חסרה להם למידה קוגניטיבית (רלוונטי בעיקר לגילאי בית הספר).

זה ממש לא עניין של טוב או רע, אלא פשוט עניין של התאמה.

מרחב לצמיחה

אחד היתרונות במסגרות המונטסיוריות והאנתרופוסופיות רבות הוא הקשר המתמשך עם הצוות, שבדרך כלל לא משתנה ומלווה את הילדים לאורך כל שנות הגן (ובבית ספר - לאורך שנות היסודי וכו׳). הקשר הממושך עם אותן הדמויות מאפשר לילדים לפתח איתן הקשר הרציף מאפשר לילדים לבנות מערכת יחסים עמוקה ובטוחה עם המבוגרים, דבר שפחות מתאפשר במסגרות רגילות שבהן הצוות משתנה לעיתים יותר קרובות.

גם הרב גילאיות, שנפוצה בגנים בשתי הגישות, היא בעיניי יתרון משמעותי - לילדים יש המון מה ללמוד גם מלהיות הגדולים והאחראיים וגם מלהיות הקטנים והמובלים. 

קשר מעל הכל

בסוף בסוף, מעבר לכל הגישות השונות והשמות הגדולים, יש דבר אחד שלא משתנה - ילדים גדלים בתוך קשר.

הם פורחים ומתפתחים כשהם מרגישים בטוחים, כשהם מרגישים שמישהו יודע להוביל אותם בעדינות, לשים גבול מתוך יציבות, ולתת להם רשות להיות ילדים.

ולכן, השאלה החשובה באמת היא לא אם המסגרת ״מונטסורית״ או ״אנתרופוסופית״, אלא מי האנשים שמיישמים אותה. האם יש שם לב רגיש? עיניים טובות? יכולת לראות את הילד ולא רק את הגישה?

חשוב לזכור שגישה מוכרת ומעוצבת יכולה להפוך לקשה ומנוכרת בצוות שלא רואה את הילד, ומסגרת פשוטה וקטנה יכולה להפוך למרחב בטוח, עוטף ומצמיח כשיש שם מבוגר שמרגיש את הילד, מוביל אותו, ומאפשר לו לנוח בתוך הקשר.

מה שהופך מסגרת לטובה הוא קודם כל איכות הקשר עם הצוות.