הילד מתבכיין - מה הסיבות ומה נכון לעשות?

מכירים את זה שיש ימים שבהם זה מרגיש שהילדים פשוט לא מרוצים משום דבר? הם מקטרים, נאנחים, נגררים אחרינו ומתלוננים על כל דבר בטון מתמשך ומתייפח ומשפטים שנמרחים כמו מסטיק - "אבל אמאאאא!", "זה לאאא הוגן!", "אני לא יודעעע איך!". כל בקשה קטנה הופכת לסאגה מתישה, וכל ניסיון שלנו להרגיע או לפתור את הבעיה - לא באמת עובד.

התגובה האינסטינקטיבית שלנו? "תדבר יפה", "די להתבכיין", "אם אתה רוצה משהו - תגיד כמו שצריך". אבל אם נקשיב מעבר לטון המתבכיין, נגלה שהתבכיינות היא לא הבעיה - היא רק הסימפטום.

על חשיבות הדמעות

החיים מלאים בתסכולים - גם עבורנו, ובטח עבור הילדים שלנו. אולי חבר העליב אותם בגן? אולי הם התגעגעו אלינו ולא ידעו איך לבטא את זה? אולי הם רצו משהו שלא שייך להם?

הדרך הבריאה ביותר להתמודד עם תסכולים היא בכי אמיתי.

הבכי מאפשר לילד לשחרר את התחושה של חוסר התוחלת ולהסתגל למה שאי אפשר לשנות. כשילד בוכה בכי עמוק, אפשר ממש לראות את השחרור ואת הרוגע שמגיע אחר כך. 

לעומת זאת, כשילד מתבכיין זה רומז לנו שהוא שומר תסכול חזק בפנים ולא מרשה לעצמו לפרוק אותו.

משהו עוצר את הבכי והרגש נשאר בפנים. אולי הילד קיבל מסר שאסור לבכות, שרק ילדים קטנים בוכים, אולי מישהו בסביבה הקרובה שלו משדר לחץ לנוכח הבכי שלו, ואולי הוא מאוד רגיש ויש לו קושי בעצמו להרגיש את העוצמה של הרגש.

וכשהילד נלחם בדמעות, שם הרבה פעמים תתחיל ההתבכיינות.
ושם זה התפקיד שלנו לעזור לו להגיע לבכי עמוק ואמיתי, כזה שמשחרר.

אז מה עושים? איך עוזרים לילד לשחרר את הדמעות?

התגובה הכי אינטואיטיבית שלנו היא לעצור את היללות.

אבל מה שהכי יעזור זה דווקא ההפך, להתנהג כאילו ההתבכיינות היא בכי אמיתי לכל דבר.

במקום לומר "תדברי יפה, אני לא מקשיבה ככה",

נסו לומר:

"נשמע שקשה לך עכשיו. אני כאן.",

"זה באמת מבאס כשלא מצליחים",

"רצית את זה ממש, וזה לא הסתדר… זה קשה".

נשתמש בהמון רכות, מילים חמות, חיבוק חזק. ניתן לגיטימציה לעצב, כאילו באמת קרה משהו עצוב. וכך נעביר לילדים שלנו את המסר שתמיד מותר להם לבכות, ושאנחנו המקום הבטוח שלהם לנחמה.

ההתבכיינות היא לא מניפולציה, היא צורך ריגשי. הילד לא מנסה "לשלוט" בנו, הוא רק מחפש דרך לשחרר את התסכול. ואם נאפשר לרגש מקום אמיתי, הוא ימצא את הדרך לצאת.

כשמאפשרים לבכי להשתחרר

כשהדמעות סוף סוף זורמות, משהו משתנה. אחרי בכי אמיתי, מגיעה תחושת רגיעה. הילד נרגע, נושם אחרת ומחפש את הקירבה שלנו.

ואז, בלי שמרגישים, ההתבכיינות פשוט… נעלמת. לא כי דיכאנו אותה, אלא כי עזרנו לה להגיע למקום שבו היא באמת חיפשה להיות - בדמעות ששחררו את כל מה שהיה תקוע בפנים.

אז בפעם הבאה שהתבכיינות תופיע בבית, נסו לעצור רגע ולשמוע מה היא באמת מבקשת.

אולי כל מה שהיא צריכה זה מקום בטוח לדמעות אמיתיות.