הצבת גבולות לילדים - איך להציב גבולות מבלי לפגוע בקשר?

יש בכלל דבר כזה גבולות בגישה ההיקשרותית?! 

כהורים התפקיד שלנו הוא לתת לילדים שלנו אהבה ללא תנאי, אבל בואו לא נתבלבל, זה ממש לא אומר שלא נציב גבולות. להיפך, גבולות הם לא פחות מהכרחיים להיקשרות בטוחה.

הילדים שלנו צריכים להרגיש שיש דמות בטוחה שמובילה אותם, שיודעת להציב גבול אבל - שגם לא נבהלת מהם ומהרגשות שלהם. אם נוותר על ההובלה שלנו (כי אין לנו כוח או כי קשה לנו להציב את הגבול וכו׳..) - אנחנו בעצם מאותתים להם שהתפקיד הזה הוא שלהם, ושאין להם מבוגר אחראי להישען עליו. וזה, ברמה ההישרדותית של הטבע, מעורר בהם חוויה עמוקה של חוסר ביטחון. במצבים כאלה נראה לעיתים ילדים שמפעילים מגננות: מנסים להחליט על הכל, לנהל את כולם, לא נחים עלינו. וכשזה קורה לאורך זמן – החזרה להובלה מתוך קשר הופכת למאתגרת יותר.

אז גבולות הם צורך התפתחותי ממשי, אבל איך מציבים אותם נכון?

גבולות מלמדים באהבה

סיכמתם עם הילד שלכם על פרק אחד בטלויזיה, הכנתם אותו מראש, תזכרתם אותו שתי דקות לפני, ועדיין הוא פצח בטנטרום ברגע שהגיע הזמן לכבות?

הבטחתם חטיף אחד אחרי הגן. הסכמתם מראש. בחר. קיבל. ואז ראה עוד אחד במגירה – ופצח בבכי קורע לב: ״אבל אני רעבבבבב״.

הילד מבקש נעליים יקרות כמו של החברים וכועס כשאתם לא מוכנים לקנות לו?

אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שתזכרו זה את זה - הילדים שלנו לא אמורים לציית ולקבל את הגבול שלנו באהבה והסכמה, זה טבעי שהם יתנגדו.

כשאנחנו מבינים את זה וכשאנחנו מוכנים מראש לפגוש את התסכול שלהם - אנחנו גם יכולים להציב אותו ממקום יציב ומוביל. התפקיד של הילדים שלנו זה להרגיש את כל הרגשות ולהביע אותם (אנחנו אולי לא ניתן להם להוציא אותם בכל דרך, אבל כן נאפשר ואפילו נעודד אותם להרגיש אותם).

והתפקיד שלנו הוא להוביל אותם להסתגל לגבול שהצבנו, לעבור תהליך בתוכם כדי שהם יצליחו להבין שמה שהם רוצים לא יכול לקרות, גם אם זה מעורר אצלם תסכול או בכי.

כשאנחנו מצליחים להחזיק את שני המקומות - גם להציב את הגבול, וגם להישאר שם כשהילד פוגש אותו מבלי להיכנס יחד איתו לסערה - שם יכולה להיווצר למידה אמיתית. ושזה לא ישמע שאני טוענת שזה קל ליישום. ממש לא. אבל זה שריר ששווה לאמן אותו. ועם הזמן, זה נהיה פשוט יותר. מבטיחה לכם.

כשהגבול לא עובד לפי התכנית

״מה אם הרשתי לו רק עוגיה אחת והוא בכל זאת לקח עוד אחת?״

״ומה אם אני באמצע ארוחה משפחתית ואין לי פנאי להכיל את כל הרגשות שיוצאים?״

״ומה אם הודעתי מראש שעוד 10 דקות הולכים הביתה, ועדיין ברגע האמת הוא בורח ולא מוכן לבוא?״

כשאנחנו מפסיקים לצפות שהילדים פשוט יצייתו, ומתחילים לחשוב איך אנחנו יכולים להוביל את הסיטואציה אחרת, פתאום נפתחות בפנינו עוד אפשרויות:

1. לקחת אחריות על הגבול - ילדים צעירים עדיין לא בנויים לעמוד בפני פיתויים באופן עקבי. אם יש משהו שלא נרצה שייקחו, האחריות היא שלנו לדאוג שהוא לא יהיה נגיש. תזכרו - הגבול לא נשען על יכולת ההתאפקות שלהם, אלא על ההובלה שלנו. אז במקום לכעוס כשהילד לקח עוד עוגיה בלי רשות, נדאג שהן לא יהיו שם מלכתחילה, וננסה להגיב באמפתיה והבנה - ״אני רואה שקשה לך להתאפק. אי אפשר לקחת עוד עוגיות עכשיו, אז בוא נשים אותן במקום אחר ונשמור לנו לאחר כך״.

2. להתגמש - לפעמים האוטומט שלנו זה להגיד ״לא״, ואז כשהילד שלנו פורץ בטנטרום באמצע הקניון / ארוחה משפחתית / בתור בסופר (you name it) -  אנחנו מתחרטים ובסוף ״מתקפלים״. אני אוהבת גמישות. בחיים בכללי וגם עם הילדים. כשיש גבולות ברורים ויציבים, הגמישות לא תפגע לנו בהובלה ונוכל אפילו ללמד אותם דרכה שיעור מעולה לחיים. אבל צריך לדעת גם איך להתגמש :) במקום - ״אוף בסדר קח את זה רק תפסיק לבכות״ עדיף - ״אתה יודע מה, בדיוק חשבתי על זה והיום לא אכלנו שום דבר מתוק אז אתה יכול לקחת לעצמך עוד קינוח״ מצליחים להרגיש את ההבדל? במקום לתת לילדים שלנו את ההרגשה שאנחנו נבהלים מההתנהגות שלהם, אנחנו מתגמשים מתוך הובלה.  

3. להיות אנחנו הגבול - קראתם לו עשר פעמים שהגיע הזמן לחזור הביתה? הודעתם מראש שצריך לצאת מהאמבטיה והוא ממשיך לשחק כאילו לא שמע אף מילה? ביקשתם שיפסיק להניף את החרב במשחק על אחיו הקטן והוא ממשיך? לפעמים נצטרך ליישם את הגבול בעצמנו. נרים אותם מהגינה הביתה, נוציא אותם מהאמבטיה, או ניקח את הצעצוע מהיד. אבל גם אז - נשמור על איפוק, על חמלה, על רוך ונזכור לראות אותם בעיניים טובות. נכון, אנחנו מפעילים פה כוח, אבל אם נעשה את זה נכון, זה לא יהיה בכוחניות. נחליף את ״אבל למה אתה אף פעם לא מקשיב?!״  ב - ״אני יודעת שהיה לך ממש כיף וקשה לך עכשיו לעזוב..״, ״אני יודעת שאתה לא מתכוון לפגוע באחיך, אז אני חייבת לקחת עכשיו את החרב ועוד מעט ננסה שוב״.

תזכרו שבסוף, גבולות הם לא מבחן של סמכות. אין כאן מנצחים או מפסידים. יש כאן קשר, חיבור והובלה הורית.