הצבת גבולות לילדים - איך להציב גבולות מבלי לפגוע בקשר?

יש בכלל דבר כזה גבולות בגישה ההיקשרותית?! 

כהורים התפקיד שלנו הוא לתת לילדים שלנו אהבה ללא תנאי, אבל בואו לא נתבלבל, זה ממש לא אומר שלא נציב גבולות. להיפך, גבולות הם לא פחות מהכרחיים להיקשרות בטוחה.

הילדים שלנו צריכים להרגיש שיש דמות בטוחה שמובילה אותם, שיודעת להציב גבול אבל - שגם לא נבהלת מהם ומהרגשות שלהם. אם נוותר על ההובלה שלנו (כי אין לנו כוח או כי קשה לנו להציב את הגבול וכו׳..) - אנחנו בעצם מאותתים להם שהתפקיד הזה הוא שלהם, ושאין להם מבוגר אחראי להישען עליו. וזה, ברמה ההישרדותית של הטבע, מעורר בהם חוויה עמוקה של חוסר ביטחון. במצבים כאלה נראה לעיתים ילדים שמפעילים מגננות: מנסים להחליט על הכל, לנהל את כולם, לא נחים עלינו. וכשזה קורה לאורך זמן – החזרה להובלה מתוך קשר הופכת למאתגרת יותר.

אז גבולות הם צורך התפתחותי ממשי, אבל איך מציבים אותם נכון?

גבולות מלמדים באהבה

סיכמתם עם הילד שלכם על 10 דקות טלויזיה, הכנתם אותו מראש, תזכרתם אותו שתי דקות לפני, ועדיין הוא פצח בטנטרום ברגע שהגיע הזמן לכבות?

הבטחתם חטיף אחד אחרי הגן. הסכמתם מראש. בחר. קיבל. ואז ראה עוד אחד במגירה – ופצח בבכי קורע לב: ״אבל אני רעבבבבב״.

הילד מבקש נעליים יקרות כמו של החברים וכועס כשאתם לא מוכנים לקנות לו?

אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שתזכרו זה את זה - הילדים שלנו לא אמורים לציית ולקבל את הגבול שלנו באהבה והסכמה, זה טבעי שהם יתנגדו.

כשאנחנו מבינים את זה וכשאנחנו מוכנים מראש לפגוש את התסכול שלהם - אנחנו גם יכולים להציב אותו ממקום יציב ומוביל. התפקיד של הילדים שלנו זה להרגיש את כל הרגשות ולהביע אותם (אנחנו אולי לא ניתן להם להוציא אותם בכל דרך, אבל כן נאפשר ואפילו נעודד אותם להרגיש אותם).

והתפקיד שלנו הוא להוביל אותם להסתגל לגבול שהצבנו, לעבור תהליך בתוכם כדי שהם יצליחו להבין שמה שהם רוצים לא יכול לקרות, גם אם זה מעורר אצלם תסכול או בכי.

כשאנחנו מצליחים להחזיק את שני המקומות - גם להציב את הגבול, וגם להישאר שם כשהילד פוגש אותו מבלי להיכנס יחד איתו לסערה - שם יכולה להיווצר למידה אמיתית. ושזה לא ישמע שאני טוענת שזה קל ליישום. ממש לא. אבל זה שריר ששווה לאמן אותו. ועם הזמן, זה נהיה פשוט יותר. מבטיחה לכם.

כשהגבול לא עובד לפי התכנית

״מה אם הגבלתי את הילד לעוגיה אחת והוא בכל זאת לקח עוד אחת?״

״ומה אם אני באמצע ארוחה משפחתית ואין לי פנאי להכיל את כל הרגשות שיוצאים?״

״ומה אם הודעתי מראש שעוד 10 דקות הולכים הביתה, ועדיין ברגע האמת הוא בורח ולא מוכן לבוא?״

אין פיתרון אחד שמתאים לכל המצבים, אבל ברגע שאנחנו מבינים שהכל מתחיל ונגמר בעמדה הפנימית שלנו ושהילדים שלנו לא אמורים לציית לנו, אז אנחנו יכולים לחשוב על אסטרטגיית היציאה שלנו:

1. אסטרטגיית ה״אני חשבתי על זה קודם״ - ״יופי מתוק, בדיוק ניגשתי לצנצנת עוגיות כי חשבתי להציע לך לקחת עוד עוגיה.״ רגע חכו, ברור שלא חשבתם על זה.. אבל הילד כבר לקח את העוגיה! אז במקום לפגוע בהובלה שלכם ולתת לו תחושה שהוא מרד בכם, תיצרו אשליה שזה בכלל הגיע מכם. ובפעם הבאה - אל תסמכו על ילדים צעירים שיצליחו לעמוד בפיתוי ושימו את העוגיות במקום פחות נגיש :)  

2. להתגמש - לפעמים האוטומט שלנו זה להגיד ״לא״, ואז כשהילד שלנו פורץ בטנטרום באמצע הקניון / ארוחה משפחתית / בתור בסופר (you name it) -  אנחנו מתחרטים ובסוף ״מתקפלים״. אני אוהבת גמישות. בחיים בכללי וגם עם הילדים. כשיש גבולות ברורים ויציבים, הגמישות לא תפגע לנו בהובלה ונוכל ללמד אותם דרכה שיעור מעולה לחיים. אבל צריך לדעת גם איך להתגמש :) במקום - ״אוף בסדר קח את זה רק תפסיק לבכות״ עדיף - ״אתה יודע מה, בדיוק חשבתי על זה והיום לא אכלנו שום דבר מתוק אז אתה יכול לקחת לעצמך עוד קינוח״ מצליחים להרגיש את ההבדל? במקום לתת לילדים שלנו את ההרגשה שאנחנו נבהלים מההתנהגות שלהם, אנחנו מתגמשים מתוך הובלה.  

3. ליישם את הגבול פיזית - קראתם לו עשר פעמים שהגיע הזמן לחזור הביתה? הודעתם מראש שצריך לצאת מהאמבטיה והוא ממשיך לשחק כאילו לא שמע אף מילה? ביקשתם שיפסיק להניף את החרב במשחק על אחיו הקטן והוא ממשיך? לפעמים נצטרך ליישם את הגבול בעצמנו. נרים אותם מהגינה הביתה, נוציא אותם מהאמבטיה, או ניקח את הצעצוע מהיד. אבל גם אז - נשמור על איפוק, על חמלה, על רוך ונזכור לראות אותם בעיניים טובות. נחליף את ״אבל למה אתה אף פעם לא מקשיב?!״  ב - ״אני יודעת שהיה לך ממש כיף וקשה לך עכשיו לעזוב..״, ״אני יודעת שאתה לא מתכוון לפגוע באחיך, אז אני חייבת לקחת עכשיו את החרב ועוד מעט ננסה שוב״.

תזכרו שבסוף, גבולות הם לא מבחן של סמכות. אין כאן מנצחים או מפסידים. יש כאן קשר, חיבור והובלה הורית.