מכירים את זה שיש ימים שבהם זה מרגיש שהילדים פשוט לא מרוצים משום דבר? הם מקטרים, נאנחים, נגררים אחרינו ומתלוננים על כל דבר בטון מתמשך ומתייפח ומשפטים שנמרחים כמו מסטיק - "אבל אמאאאא!", "זה לאאא הוגן!", "אני לא יודעעע איך!". כל בקשה קטנה הופכת לסאגה מתישה, וכל ניסיון שלנו להרגיע או לפתור את הבעיה - לא באמת עובד. התגובה האינסטינקטיבית שלנו? "תדבר יפה", "די להתבכיין", "אם אתה רוצה משהו - תגיד כמו שצריך". אבל אם נקשיב מעבר לטון המתבכיין, נגלה שהתבכיינות היא לא הבעיה - היא רק הסימפ

יש בכלל דבר כזה גבולות בגישה ההיקשרותית?!  כהורים התפקיד שלנו הוא לתת לילדים שלנו אהבה ללא תנאי, אבל בואו לא נתבלבל, זה ממש לא אומר שלא...

הילד מסתובב עם מוצץ ופתאום מסביב כולם מתחילים להעיר? הגננת רומזת שזה הזמן להיפרד? רופא השיניים אומר שזה משפיע על הלסת? ובתוך כל הרעשים...

יש רגעים שהילדים שלנו אומרים לנו דברים שמרגישים לנו ממש חסרי כבוד - ״את קקי״, ״אני רוצה אמא אחרת״, ״את טיפשית״, ״את לא תחליטי עלי״. ובאופן אוטומטי אנחנו נעלבים, אולי אפילו כועסים. אנחנו משקיעים, אוהבים, נותנים כל כך הרבה - ופתאום משפט אחד מצליח לערער אותנו. אבל אם נצליח לעצור רגע לפני שאנחנו מגיבים מתוך העלבון, נוכל לגלות את הסיפור שמסתתר מאחורי ההתחצפות. להסתכל על מה שיושב מתחת להתנהגות כשילד עונה בחוצפה, לרוב זה יהיה מתוך סערת רגשות פנימית. ילדים צעירים לא תמיד יודעים לספר