כדי להבין את הגישה ההיקשרותית - התפתחותית, כדאי לחזור רגע להתחלה, אל ג'ון בולבי - פסיכיאטר ילדים בריטי שנחשב לאבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית.  בולבי היה מהראשונים שטענו, באמצע המאה ה-20, שהקשר הרגשי בין הילד לדמות המטפלת העיקרית שלו (לרוב ההורה) הוא לא רק חשוב, אלא קריטי להתפתחות בריאה.  מתוך מחקרים, תצפיות וניסיון קליני, הוא ניסח את ההבנה שכולנו זקוקים לבסיס בטוח ולחוף מבטחים  - קשר שממנו אפשר לצאת אל העולם ולחזור אליו כשצריך נחמה או מנוחה. על התשתית הזו נבנתה

לגדל ילד רגיש זה יכול להיות מאתגר. זו חוויה של ללוות ילד שמרגיש הכול  בעוצמה: שמחה, עלבון, התרגשות, אכזבה. שנפגע ממילה קטנה, נבהל מרעש פתאומי, או זקוק לזמן כדי להתרגל לשינוי. וכשאנחנו רואים כמה העולם יכול להיות מציף עבורו, הלב שלנו נדרך. הנטייה הראשונית שלנו כהורים היא לרצות "לחזק" את הילד שלנו, ללמד אותו לא להתרגש מכל דבר, לנסות להקשיח אותו כדי שיתמודד טוב יותר עם העולם ולא יישבר מכל דבר קטן. אבל חוסן רגשי לא אומר להיות חזק כל הזמן  - אלא לפתח את היכולת להתאושש מנפילות ולהתמ

ילדים עשויים לסרב להתרחץ עם הורה אחד ולדרוש שרק ההורה השני ילווה אותם. הם יכולים להתעקש שרק הורה מסוים ישכיב אותם לישון, ירגיע אותם...